בין פרשנות צוואה לפרשנות חוזה

בין פרשנות צוואה לפרשנות חוזה

סעיף 54 לחוק הירושה קובע כללים לפרשנות הצוואה. משקל מכריע ניתן לעקרון של מצווה לקיים את דברי המת ולפיכך פרשנות הצוואה נעשית בהתחקות אחר "אומד דעתו של המצווה". דרישה זו מחייבת לברר מהו רצונו האמיתי של המצווה. חשיבות העניין מוצאת את ביטוי גם בהוראת סעיף 25 לחוק הירושה המורה, שכאשר ברור לבית המשפט מהו אומד דעתו של המצווה הרי יש לקיים את הצוואה על אף פגמים שנפלו בה. כאשר יש קושי לעמוד על כוונת המצווה מתוך הצוואה יש לפנות לבחון את כוונת המצווה מתוך הנסיבות. במקרה הצוואה ניתנת לפירושים שונים, יש להעדיף את הפירוש המקיים את הצוואה על פני פירוש שהוא מבטל אותה.

במידה רבה מטבעות הלשון בהן נקט המחוקק בפירוש צוואה דומים לניסוח של סעיף 25 לחוק החוזים. אולם יש ארבע הבדלים בין פירוש צווה לבין חוזים.

פרשנות חוזה מתחקה אחר דעתם של 2 צדדים או יותר ויש להתחשב ברצון של כל הצדדים.
בחוזה המבחן הוא של סבירות והגינות, מה שאין כן לגבי צוואה, המצווה יכול לצוות כל דבר. גם אם זה לא הוגן ולא סביר, למעט אם מדובר בהוראות שהן בלתי חוקיות או בלתי אפשריות כפי הוראת סעיף 34 לחוק הירושה.
בחוזים יש עניין של דרישת תום הלב, לבית המשפט סמכות להתערב באם עולה חוסר תום לב אולם בצוואה לא שייך דרישה כזו.
בחוזים יש סעיף השלמה לגבי שתיקת הצדדים. לעומת זאת בצוואה אין מנגנון פרשני כזה ובהינתן שבית משפט יגיע למסקנה שבצוואה יש לאקונה הדבר עלול להוביל לבטלותה.